פנים אמיתיות זעקת ילדי חטופי הרווחה תעשיית הסחר בילדים
- 7 years ago
התוכנית הערב נוגעת באחד המצבים החברתיים הרגישים ביותר: הוצאת ילדים מביתם והעברתם לאימוץ, לאומנה, לפנימיות.
במשך השנים קיבלתי מאות תלונות של הורים כואבים שטענו שלקחו מהם את הילדים שלא בצדק. אני מודה בצער וגם קצת בבושה שהתייחסתי בספקנות גדולה לטענות של ההורים. ראיתי בהם דברים של הורים שבורים שלא בהכרח משקפים את המציאות.
ואז שמעתי את אותה טענה גם מגורמים מוסדיים ומקצועיים שאמרו לי, שבתוך השיטה נוצר אינטרס מובנה שמעודד הוצאת ילדים מבתיהם.
הם סיפרו שבגלל ההפרטה של שירותי הרווחה, נוצרה תעשייה שלמה של עשרות מוסדות פרטיים, פנימיות, מרכזי חירום וכדומה ונוצר מנגנון שמעודד הוצאת ילדים מהבית והעברתם לפנימיות תמורת סכומי כסף גדולים מאוד כפי שתראו עוד רגע, שהמוסדות האלה מקבלים מהמדינה.
אני יודע שזה נשמע טענה מופרכת, דמיונית, גם אני חשבתי כך. ובכל זאת החלטנו לבדוק אותה, בגלל חומרתה, במשך חודשים רבים דיברנו עם כל הגורמים הרלבנטיים בנושא, מהממסד וגם מחוצה לו.
התוצאה היא תחקיר מטריד וכואב כאחד, אותו תראו מיד.
נטע כהן, 7 שנים אחרי שברחה לטורקיה מפניימית הרדוף בצפון הארץ, נטע חוזרת לארץ לסגור חשבון. כשהייתה בת 13 היא הוגדרה כילדה בסיכון, הוצאה מביתה, ונשלחה בניגוד לרצונה לפנימיית הרדוף. היום היא בת 21, סטודנטית לתקשורת, שחיה עם אבא שלה בעיר איזמיר שבטורקיה.
כשהתחלנו לעבוד על סיפורם הכואב של ילדים שנלקחו מהוריהם, איתרנו אותה בחו"ל. היא שמעה מה הנושא, בהתחלה היססה, אבל אז החליטה לקנות כרטיס ולטוס לארץ במיוחד כדי להתעמת כאן עם העבר שהשאירה מאחוריה.
נטע כהן: צריך לעשות את זה. זה היה צריך להיעשות גם לפני הרבה זמן בעצם, אני חושבת שאפילו איחרתי. הפסיכולוגים ממליצים כדי להימנע מטראומות, פשוט ללכת לשם לראות, מהר, מיד אחרי שזה קורה.
תוך כדי הריאיון נטע אומרת שהיא הייתה רוצה לנסוע לפנימיית הרדוף, לראות בעיניים את המקום שממנו ברחה כאילו הייתה פושעת. היא לא לגמרי יודעת להסביר מה היא מצפה למצוא שם.
נטע כהן: ייתנו לי לצאת משם אחר כך, נכון?
משה הרוש (תחקירן): את לא באמת שואלת, נכון?
נטע כהן: זה עושה לי הרגשה כזאת, עד כמה שאני יודעת שהם לא יכולים לעשות לי כלום, המוח יודע שלא. אבל המקום הזה הופך למיתוס כזה בראש, אז עד כמה שאני יודעת שזה בלתי אפשרי לחלוטין, המחשבה הזאת באופן בלתי רצוני סוג של עולה לראש. יש לשכוח ויש לסלוח. אני יכולה לשכוח את זה ביומיום, אבל אני לא אסלח.
נטע גדלה אצל אם חד-הורית, כאשר רשויות הרווחה הוציאו אותה מהבית ושלחו אותה לפנימיית הרדוף הסגורה. כמוה יש כ- 10,000 ילדים בכל רגע נתון. ברור לחלוטין שבחלק גדולים מהמקרים הילדים האלה מוצאים בצדק מהבית, העברתם לפנימייה מצילה את חייהם. אבל, שימו לב לדברים המבהילים שאומר מי שהיה עד לפני כשנה מנכ"ל משרד הרווחה, יוסי סילמן.
יש כ- 10,000 ילדים מחוץ לביתם במוסדות רווחה, או במשפחות אומנה או בפנימיות. אני טנטטיבית אומר לך שאפשר לצמצם את זה ב- 50 אחוזים.
משה הרוש: זה המון.
יוסי סילמן: נכון.
50 אחוזים, כלומר, כ- 5,000 ילדים. אם מסתכלים על זה לאורך השנים, מדובר בעשרות אלפי ילדים שניתן היה למנוע את קריעתם מהבית.
תזכור שילד שגדל גם עם ההורים, בסיכומו של דבר, אנחנו יודעים את זה במחקרים הוא מצליח בחיים אחר כך הרבה יותר.
אתה צריך לזכור שילד שגדל בפנימייה, אין לו את ה"אני". הוא גדל בתוך קהילה. היכולת שלהם אחר כך להשתקם, היא פחות טובה מאשר ילד שמטפלים בו בתוך הקהילה.
במשך השנים קיבלתי מאות תלונות של הורים כואבים שטענו שלקחו מהם את הילדים שלא בצדק. אני מודה בצער וגם קצת בבושה שהתייחסתי בספקנות גדולה לטענות של ההורים. ראיתי בהם דברים של הורים שבורים שלא בהכרח משקפים את המציאות.
ואז שמעתי את אותה טענה גם מגורמים מוסדיים ומקצועיים שאמרו לי, שבתוך השיטה נוצר אינטרס מובנה שמעודד הוצאת ילדים מבתיהם.
הם סיפרו שבגלל ההפרטה של שירותי הרווחה, נוצרה תעשייה שלמה של עשרות מוסדות פרטיים, פנימיות, מרכזי חירום וכדומה ונוצר מנגנון שמעודד הוצאת ילדים מהבית והעברתם לפנימיות תמורת סכומי כסף גדולים מאוד כפי שתראו עוד רגע, שהמוסדות האלה מקבלים מהמדינה.
אני יודע שזה נשמע טענה מופרכת, דמיונית, גם אני חשבתי כך. ובכל זאת החלטנו לבדוק אותה, בגלל חומרתה, במשך חודשים רבים דיברנו עם כל הגורמים הרלבנטיים בנושא, מהממסד וגם מחוצה לו.
התוצאה היא תחקיר מטריד וכואב כאחד, אותו תראו מיד.
נטע כהן, 7 שנים אחרי שברחה לטורקיה מפניימית הרדוף בצפון הארץ, נטע חוזרת לארץ לסגור חשבון. כשהייתה בת 13 היא הוגדרה כילדה בסיכון, הוצאה מביתה, ונשלחה בניגוד לרצונה לפנימיית הרדוף. היום היא בת 21, סטודנטית לתקשורת, שחיה עם אבא שלה בעיר איזמיר שבטורקיה.
כשהתחלנו לעבוד על סיפורם הכואב של ילדים שנלקחו מהוריהם, איתרנו אותה בחו"ל. היא שמעה מה הנושא, בהתחלה היססה, אבל אז החליטה לקנות כרטיס ולטוס לארץ במיוחד כדי להתעמת כאן עם העבר שהשאירה מאחוריה.
נטע כהן: צריך לעשות את זה. זה היה צריך להיעשות גם לפני הרבה זמן בעצם, אני חושבת שאפילו איחרתי. הפסיכולוגים ממליצים כדי להימנע מטראומות, פשוט ללכת לשם לראות, מהר, מיד אחרי שזה קורה.
תוך כדי הריאיון נטע אומרת שהיא הייתה רוצה לנסוע לפנימיית הרדוף, לראות בעיניים את המקום שממנו ברחה כאילו הייתה פושעת. היא לא לגמרי יודעת להסביר מה היא מצפה למצוא שם.
נטע כהן: ייתנו לי לצאת משם אחר כך, נכון?
משה הרוש (תחקירן): את לא באמת שואלת, נכון?
נטע כהן: זה עושה לי הרגשה כזאת, עד כמה שאני יודעת שהם לא יכולים לעשות לי כלום, המוח יודע שלא. אבל המקום הזה הופך למיתוס כזה בראש, אז עד כמה שאני יודעת שזה בלתי אפשרי לחלוטין, המחשבה הזאת באופן בלתי רצוני סוג של עולה לראש. יש לשכוח ויש לסלוח. אני יכולה לשכוח את זה ביומיום, אבל אני לא אסלח.
נטע גדלה אצל אם חד-הורית, כאשר רשויות הרווחה הוציאו אותה מהבית ושלחו אותה לפנימיית הרדוף הסגורה. כמוה יש כ- 10,000 ילדים בכל רגע נתון. ברור לחלוטין שבחלק גדולים מהמקרים הילדים האלה מוצאים בצדק מהבית, העברתם לפנימייה מצילה את חייהם. אבל, שימו לב לדברים המבהילים שאומר מי שהיה עד לפני כשנה מנכ"ל משרד הרווחה, יוסי סילמן.
יש כ- 10,000 ילדים מחוץ לביתם במוסדות רווחה, או במשפחות אומנה או בפנימיות. אני טנטטיבית אומר לך שאפשר לצמצם את זה ב- 50 אחוזים.
משה הרוש: זה המון.
יוסי סילמן: נכון.
50 אחוזים, כלומר, כ- 5,000 ילדים. אם מסתכלים על זה לאורך השנים, מדובר בעשרות אלפי ילדים שניתן היה למנוע את קריעתם מהבית.
תזכור שילד שגדל גם עם ההורים, בסיכומו של דבר, אנחנו יודעים את זה במחקרים הוא מצליח בחיים אחר כך הרבה יותר.
אתה צריך לזכור שילד שגדל בפנימייה, אין לו את ה"אני". הוא גדל בתוך קהילה. היכולת שלהם אחר כך להשתקם, היא פחות טובה מאשר ילד שמטפלים בו בתוך הקהילה.